אוקטובר.

בהתחלה הכל נשרף. בהתחלה הכל קפא. בהתחלה הכל התרסק. בתוכי.

ביומיים הראשונים לא הפסקתי לבכות. ביום השלישי הצלחתי להפסיק מספיק כדי לצאת להתנדב בנגרייה בה הכנו מנעולים לדלתות הממ"דים. המפגש עם האנשים הציל אותי. ממש ככה. הציל אותי, מהמחשבות, מהרגשות, מחוסר האונים. כן - הוציא אותי מתחושת חוסר האונים, לפחות בחלקים ממני.

הצלחתי גם לחזור לקליניקה, לאט. חזרה בי ידיעת הערך שלי כמטפלת, כזו שיודעת להקשיב, להיות באמפתיה, לתת לדברים לנבוע במקום הבטוח שפה.

בכל יום של התנדבות בנגרייה חזרה אלי עוד פיסת צלילות, התחזק בי עוד משהו, ויכולתי להביא את עצמי כמעט במלואי, בקליניקה. גם בקליניקה.

בתום השבוע הראשון למלחמה ההתנדבות בנגרייה הסתיימה, ובאו התנדבויות אחרות, ובאה גם ההבנה שיחד עם הכל אני עדיין צריכה גם לפרנס את יושבי ביתי. הראש התבהר, הלב נשאר כבד-כבד אבל עצם הידיעה שאני מביאה טוב לעולם בעבודה שלי, נוטע בי תקווה, מאפשר לי להרים את המבט אל האופק.

חזרתי ממש ליהנות מהמפגשים שלי עם אנשים, כי בימים הראשונים היה לי קשה להתחבר אל תחושת הערך שאני יכולה להביא איתי גם לחברויות וגם לטיפולים. ביטלתי רבות מהפגישות וחלקן התבטלו מעצמן כי מלחמה, וזה השתנה, וכמה אני שמחה שחזרתי לעצמי בהקשר הזה, שהתחברתי שוב אל תחושת הערך ואל חדוות העבודה שלי, שיש בי חלק שנזכר איך להיות בשמחה ובפליאה במפגשים עם כל אחד מהעולמות שנגלה אלי בשעות האלו עם אנשים ונשים מרתקים וגלויים בקליניקה.

אז זהו, אני רוצה שתדעו שחזרתי במלוא ההתרגשות והפליאה שיש בי אל מול העולמות האלו שאתם פורשים בפני בפתיחות שכזו, בגילוי לב שמהלך עלי קסמים כל פעם מחדש.

בתקופה הזו כולנו יותר רגישים וכולנו יותר זקוקים לתמיכה רגשית, גם אני. זה לגמרי בסדר להתעסק בחיים הפרטיים שלכם גם כשהכאוס הנורא הזה ממשיך להתקיים.

אנחנו גם וגם, ואנחנו צריכים להישאר גם וגם, להתעקש על זה, כדי להמשיך לחיות. לחיות מבפנים.

אז אני פה, בקליניקה, בחריש או בזום, וממש אשמח לפגוש אתכם.

אם יש לכם קושי כלכלי בגלל המצב, דברו איתי, אל תשימו את הצרכים שלכם בצד. אני פה. בואו.

________________________________________

בתמונה: ריי ולולה בבוקרה של אותה שבת, מתבוננים החוצה בדאגה למשמע הבומים והאזעקות. ריי כבר חזר לנבוח על העוברים ושבים ממרומי הקומה השנייה, לולה חזרה להיות הפרינצסה העילאית והמתנשאת שהיא. שניהם עדיין מביעים דאגה לפעמים.