הבוקר אוֹלִי שרט אותי בכף הרגל.

כמו תמיד, זה היה באשמתי. ברגע של חוסר תשומת לב הוא הצליח להתחמק אל חדר השינה שלי. אני לא אוהבת שהוא שם, הוא מבלגן הכל. הולך מכות עם השטיח (ומנצח), הולך מכות עם הוילון (ומנצח), הולך מכות עם המצעים (ומנצח), אני ממש לא רוצה אותו שם.

ניסיתי לפתות אותו לצאת (והוא ניצח) אבל הייתי לחוצה בזמן אז ניסיתי בכוח (ונחשו מה, הוא ניצח). מפה לשם שריטה בכף הרגל, ליד הזרת, במקום עליו אני דורכת. באסה. אבל תכלס לא כזה נורא, אני נשרטת ע"י חתולים לא מעט, בכל זאת חיים איתי פה שישה כאלה…

אבל, מה שקרה הוא שהתחלתי לבכות, אפילו את עצמי הפתעתי עם זה. ואיזה בכי… פשוט בכיתי את נפשי, בקול רם, קול מן האוב כמו שאומרת אמא שלי.

זה שהייתי בלחץ של זמן נשמט ממני לחלוטין ופשוט התיישבתי על המיטה שלי ומיררתי בבכי.

ברור שזה לא היה בגלל השריטה של אוֹלִי..

פשוט בכיתי את כל המצב הזה, את כל החודש וחצי האלו, את כל המתים והחטופים והמפונים והנותרים, את השוק וההלם וחוסר היכולת לעבד את כל זה, את ההצפה, את ההדחקה, את הכל.

להגיד שהבכי הקל עלי? לא, הוא לא. עדיין אני שמחה שהוא בא. היה בו משהו מזכך גם אם היה יחסית קצר.

כמה שעות אחר כך מצאתי את עצמי מטעינה את האוטו בתחנת דלק. ישבתי באוטו וחיכיתי שהזמן יעבור ואז העין שלי קלטה את שני העורבים האלו בתוך השלולית. בתפאורה מאד לא מחמיאה, בתוך ג'יפה של תחנת דלק שעל אם הדרך, היתה שלולית והיו עורבים והיו השתקפויות של העורבים במי השלולית, וזה היה יפה. וזה שימח אותי. דבר כזה פיצפון בתוך.. נו, כל מה שקורה…

שמחתי שראיתי את היופי. שהרשתי לעצמי לעצור עליו ואפילו לצלם אותו. שלולית בתחנת דלק. עורבים. כל כך בנאלי וכל כך לא.

מפה לשם אני מפצירה בכם - שימו לב גם ליופי, גם לרגעים קטנים ומשמחים, למשהו מצחיק, למשהו מנחם, גם אם זה רק משהו אחד ביום.

בתמונה:

סתם עורבים בסתם שלולית בסתם תחנת דלק.