זמן לבד, בלעדיך, בלי אף אחד

בועה.

בועות.

בועות של זמן.

בועות של זמן שלי עם עצמי, זמן-מיה.

מאז שאני זוכרת את עצמי זמן-מיה היה אחד הדברים החביבים עלי, שלא לומר - אחד הדברים שהכי נחוצים לי בעולם. חיוני ממש. יש בו שקט, שלווה…

במהלך השנים הרבות בהן אני מסתובבת על הכדור הזה, שמתי לב שהצורך הזה שלי לא תמיד מתקבל בקלות ע"י סובבי ומקבל פירושים שונים ומשונים שרובם מייצרים עלבון וריחוק. לא כיף. לא תמיד קל לקבל את זה שהצורך שלי בזמן שהוא רק שלי לא קשור אל מי שמולי, זה לא שאני לא רוצה להיות איתך, אני פשוט רוצה להיות איתי.. למשל - בחלק מהבקרים אני אוהבת להתעורר לבדי במיטה, אל תוך זמן שקט שהוא שלי, רק שלי, בקצב שלי, בבועה שלי עם עצמי. האם זה אומר משהו על הזוגיות שלי? מהצד שלי זה אומר משהו כמו "איזה כיף שזה מתאפשר בקשר שלנו!", אבל יכולה בקלות לראות איך צורך כזה יכול להחוות כדחייה ולייצר עצב, עלבון, ריחוק...

אז זה חלק ממה שקורה בשניים. מה קורה כשיש יותר משניים בסיפור? הזמן שאני חולקת עם א' מהווה חלק מהבועה השקטה שלי בתוך השטף של חיי היום-יום. רק חלק מהבועה שלי, אבל חלק חשוב ומהותי. החלק הזה כולל דברים רבים מתוך היום-יום שלי ואף יש לו יום-יום משל עצמו, ועדיין זו בועה באופן יחסי לחיי השוטפים.

בקליניקה אני נתקלת פה ושם בסיפורים דומים. למשל כשלו יש שני דייטים בשבוע עם האהובה הנוספת, בדייט הזה הם מבלים שעות יקרות ביחד, רק זה עם זה, כמעט תמיד הארוס עולה ומיניות מתהווה. הוא חוזר הביתה מחוייך ושמח. גם אם הוא משתף את זוגתו, מבחינתו זה חלק מהזמן שלו בתוך העולם הפרטי שלו, הבועה שלו בתוך השטף היומיומי. בועה משמחת וממלאת מצברים, מעניינת ושונה.

אבל… האם זה מצביע בהכרח על "בעיה" כלשהי בזוגיות הביתית? האישה בסיפור המסויים הזה מרגישה שכן, ששם הוא משקיע זמן שלהם אין, שעם ההיא הוא שוכב פעמיים בשבוע ואיתה, במקרה הטוב, פעם בשבוע כי עייפים וילדים ומטלות ועבודה וכל השאר, ושזה לא פייר, שזה שם אותה במקום שני.

דילמה. ניתנת לפיצוח, אבל דילמה לא כל כך נעימה עם פוטנציאל נפיץ.

אפשר כמובן לפרום את הפלונטר הזה, לנקות ממנו את הסיפורים והפירושים שכל כך קל להצמיד אל התנהלויות שלא גדלנו עליהן, אל אורח החיים הזה שבמקרים רבים מאתגר, ושאפשר לצמוח ולגדול ממנו, לשפר באופן פלאי את התקשורת של כל אדם עם עצמו, את הביטוי מול בן/בת הזוג, את ההקשבה, את הרצון הטוב ונדיבות הלב, ואת השמירה של כל אחד על עצמו.. ואפשר גם שלא… אפשר (ואולי אף קל יותר לפעמים) לדבוק בהרגלים ובאמונות המוסללים, לפרש פירושים, לספר סיפורים ולהאמין להם, לכאוב, להתכווץ, לכעוס, להתרחק…

לקח לי זמן לקבל את הצורך שלי בזמן-מיה, לתת לו לגיטימציה מלאה (טוב, כמעט מלאה, יש עוד איפה להשתפר…). הזמן-מיה הזה כולל בתוכו מגוון של דברים - הבקרים שלי מדי פעם, הזמן שלי עם א', הזמן שלי כשאני כותבת פה, זמן ספר, זמן פרק, ואחד מזמני המיה הטובים ביותר שיש באמתחתי זה הזמן בו אני צוללת אל מצולות הים. שם באמת יש שקט, ויופי, כל כך הרבה יופי…

לפני שבועיים-שלושה לקחתי את עצמי עם עצמי לסיני, הדרמתי עד שארם ושם צללתי במשך שלושה ימים של עונג. התעוררתי בשקט ולבד בבקרים, את רוב הערבים ביליתי עם עצמי בחדר ששכרתי שם, גיליתי איפה נמצא הפול הכי טעים במרחק הליכה ממני, והיה לי גם ממש טוב לדעת שזו בועה של כמה ימים, שיש לי בית חם ומחבק לחזור אליו, שיש בו את אהוב לבי להרדם כשראשי על כתפו בלילות ולהתעורר איתו בבוקר לחיבוק מנומנם, שיש בו את בתי המתוקה ואת הקליניקה, את הכלב והחתולים והחתלתולים שעדיין צריכים טיפול יומיומי. שיש בו כלים ובישולים ונקיונות ועוד מליון מטלות ושמחות, ושהכל ביחד מייצר לי חיים מלאים וטובים, מגוונים ומאפשרים, ולפעמים גם מאתגרים..

איך אתן עם הזמן הפרטי שלכן? צריכים כזה? יש לכם אותו? ואם כן - איך הוא מתקבל בסביבה? מה הוא מכיל?

*בתמונה - אני במצולות ראס מוחמד, עושה בועות בבועה שלי.

צילמה מדריכת הצלילה האהובה והנהדרת - Marva Benyamini

בואו נשוחח

דף הבית

אודותי