הגוף שלי כואב, כל השרירים תפוסים.

כשאני מדברת על המלחמה אני מרגישה את שרירי העורף שלי מתמלאים במתח, כמו של צעקה שלא נצעקת, הגרון מתחיל לכאוב ומגיע שיעול. הגוף מדבר, צלול וברור. טריגרים קטנים שבכלל לא קשורים למצב, מיד מעלים בי דמעות. הכל כזה רגיש. לשמור בתוך כל זה סוג של שיגרה זה עניין מאד מאתגר. מאד.

מצד שני - חייבת לשמור על השיגרה הזו. החיים ממשיכים לקרות פה בבית, בעיר, בחברויות, בפרנסה. החיים ממשיכים, ועם כל הכאב - טוב שכך, דווקא תחת הזוועות שקורות עכשיו, טוב לתת לחיים לנצח.

אני פוגשת חברות וחברים, ביחידים ובחבורות, אני יושבת בקליניקה ועדה לדינמיקה המשתנה בתוך מערכות היחסים, אני רואה את העצב הכבד, את המתיחות, את האבל, את הנפש שלא מצליחה לעכל. דיסוננסים פנימיים נוצרים, כאלה שעוד יקח זמן עד שנלמד לחיות איתם או ליישב אותם, והדיסוננסים האלו מתבטאים גם החוצה, אל תוך המרחב הזוגי, וגם אל מרחבים בין אישיים אחרים. נוצרות צרימות לא נעימות.

לאו דווקא דברים חדשים, אבל הכל מתעצם עכשיו, גם דברים שהיו כאלה שקטים או מספיק קטנים כדי לא באמת להפריע, הופכים ליותר גדולים ומציקים ומעצבנים ומטרגרים.

לכן התקשורת המיטיבה כל כך קריטית עכשיו. זוגיות יכולה להוות מזור לנפש, בית תומך ועוטף, מקום בטוח להיות בו, קצת לשקוט בו, לנוח. אל תוותרו על זה, על יצירת ושימור המרחב הבטוח שלכם. אל תוותרו עליכם, זה זמן טוב להתחיל לרכך את הגוש הזה בגרון, בחזה.

אני מזמינה אתכם אלי, ביחידות, ביחידים, בזוגות - ההרכב לא משנה, משנה הנפש, משנה התקשורת פנימה והחוצה. העיקר לנוע אל מקום טוב יותר, רך יותר, מקבל יותר, קשוב יותר. יש בי מקום בטוח ומאפשר עבורכם ועבורכן. בואו. _____________________________________

בתמונה:

החבצלות לא מפסיקות לפרוח, השמש לא מפסיקה לזרוח ולשקוע. החיים עיקשים ויש בהם יופי רב.