הכל בסדר

הכל בסדר.

לא לא, הכל בסדר.

הכל בסדר, נו..

הכל בסדר, תעשי מה שאת רוצה..

הכל בסדר, אני מבין שזה מה שאת צריכה, אז תעשי את זה. הכל בסדר.

הכל בסדר, כבר שנה את מדברת על לפתוח את הקשר ויושבת לי על הווריד עם זה, אז תפתחי. הכל בסדר.

הכל בסדר, אני מבין שכל מה שאת רוצה זה לה%$#ן עם אחרים חמש פעמים בשבוע. הכל בסדר.

הכל בסדר, אני יכול להבין שאת רוצה גבר צעיר שהכל עובד אצלו כמו שהיה כשאני הייתי בן 30. הכל בסדר.

הכל בסדר, נו…

הכל בסדר..

אז… הכל בסדר? נדמה לי שפחות. פחות בסדר. נורא קשה. כואב. עצוב. מפחיד. מטלטל.

תכלס? שום דבר לא בסדר. כלום. הכל לא בסדר. האדמה נשמטת, השמיים נופלים. שום דבר לא בסדר.

כל כך קשה לדעת באמת מה בסדר ומה לא כשהתקשורת לא כנה, לא פתוחה, לא ישירה..

אני יודעת כמה מפחיד יכול להיות להגיד את מה שקורה לי בבטן בכנות ובישירות בלי לדעת מה תהיה התגובה, ולפעמים אפילו עם לדעת שהתגובה תהיה קשה ותכלול כעס והתרחקות. לפעמים יותר קל להעדיף לעמעם את התחושות, להדחיק את הרצונות, לא לתת בעצמנו מקום לצרכים שלנו, רק כדי לא להיתקל בתגובות קשות מבני הזוג שלנו. וזה נכון לשני הצדדים במידה שווה, לזה שרוצה לפתוח ולזה שלא כל כך.

זה כל כך אנושי, כל כך מובן..

אבל יש פה מילכוד, נכון? כי בעצם אין באמת איך להתקדם בשיחה עם ה"הכל בסדר" הזה, כי מצד אחד ברור לנו ששום דבר לא בסדר, מצד שני איך נוכל לדעת מה כן, מה כן יהיה בסדר לעכשיו, איך אפשר לנוע לכיוון חדש כשנתקלים שוב ושוב בחומת ה"הכל בסדר".

זה כל כך מתסכל…

השאלה האמיתית פה, כך אני חושבת, היא איך למוסס את הפחדים זה מזה ואיך לבנות את האמון כדי שאפשר יהיה לשים במרחב הזוגי הכל, את כל הרצונות, הצרכים, המאוויים, הפנטזיות. ממש הכל. שזה יהיה אפשרי, לגיטימי, מותר.

כשזוג מגיע אלי במצב כזה, בדרך כלל יש כבר הרבה מטענים שנצברו בדרך, כאלה שקשה להניח בצד. כלומר מפחיד להניח אותם בצד כי הם לכאורה שומרים עלינו מהמכה שתנחת עלינו שוב עוד מעט.

אז הצעד הראשון בבניית האמון יהיה בניית האמון שלי בי, הידיעה שגם אם תנחת עלי מכה, אני אוכל להישאר זקופה, במרכז שלי. השומרים שלי יהיו פחות ופחות נחוצים לי ככל שאבנה יותר טוב את מערכת היחסים שלי איתי.

הצעד השני יהיה החלטה מושכלת לתת אמון בבן הזוג. כלומר - אם הוא אומר שהכל בסדר, הוא כבר יידע מראש (כי אמרתי לו קודם) שאני מאמינה לו ואפעל בהתאם (טוב, זה נשמע קצת קיצוני וחריף, אז לא כזה, אלא בעדינות ובתשומת לב, אבל גם בנחישות). עם הזמן יהיה יותר כדאי לומר את האמת של מה שקורה לו עכשיו בבטן, בלב, בראש. כנות תעבוד פה לטובתו, כי רק ככה אוכל לדעת מה מתרחש בקרבו ומה הוא באמת צריך, ורק אז אפשר יהיה להתחיל ולבדוק מה כן, מה כן אפשר לעשות או להגיד כדי שהתנועה החדשה תוכל להתחיל להתרחש.

יש עוד צעדים לעשות אחרי השניים האלו, צעדים שאצל כל זוג יהיו שונים בהתאם לנסיבות ולאנשים עצמם.

כך או כך הבסיס תמיד יהיה מרחב זוגי בטוח שלגיטימי ואף רצוי להניח בו את הלב שלנו, את המחשבות שלנו, את הרצונות הכי כמוסים שלנו, את הבושה שלנו, את האהבה והפחד.