העיתוי הנכון לפתיחת הקשר...

פעמים רבות אני פוגשת בקבוצות השונות (וגם בקליניקה) שיחות בנוגע לקצב פתיחת היחסים, כאשר הדעה הרווחת היא שהולכים לפי הקצב של האיטי יותר. הרי מי שהציע את פתיחת הקשר בא כבר עם איזשהו רעיון שחי איתו כבר זמן מה, עבר דרך תהיות ומחשבות והתלבטויות, ואולי גם דרך פחדים וחששות, עד שהבשיל לכדי שיתוף עם בן הזוג, בעוד בן הזוג בכלל לא היה חלק מהתהליך עד לאותה נקודה בזמן. אז לפי ההגיון הרווח צריך לתת לו זמן לעכל ולעבד את הרעיון, וללכת לאט לאט, בקצב שלו…

ואני שואלת - האמנם זה מה שנכון לעשות?

ברור לי שאין תשובה אחת שנכונה לכל הזוגות שפותחים את הקשר, אבל מתוך התבוננות והיכרות ארוכת שנים עם הנושא, אני רואה שיש זוגות ש"מושכים" את הזמן יותר מדי. מה זאת אומרת יותר מדי? הולכים באמת לאט לאט, נותנים לבנזוג את הזמן לעכל ולעבד את הרעיון, משוחחים על זה עד אין קץ, חלק מהזוגות הולכים לקבל ייעוץ זוגי בנושא (בחירה נבונה), והזמן עובר. בינתיים, בפועל, לא קורה כלום מלבד דיבורים, שזה מצויין, כן? אני אוהבת תקשורת! אבל… ובכן, לפעמים מרוב תקשורת תיאורטית נוצר מצב הישרדותי לגמרי של קיפאון (מכירים את ה-fight, flight or freeze? אז כזה) כי שום דבר לא באמת קורה. אין תנועה. רעיון הפתיחה מקבל חיים משל עצמו, כמו ישות נוספת המתגוררת בין בני הזוג, ומרוב תיאוריה הישות הזו תופחת וגדלה למימדים של מפלצת (אולי קטנה, אבל בכל זאת..).

מצב הקיפאון הוא בעצם המסוכן ביותר מבין השלושה מבחינה רגשית. במצבים בהם אנחנו עומדים אל מול איום גדול ומצליחים להלחם בו או לברוח ממנו, אנחנו יכולים להמשיך הלאה בחיינו מבלי שיווצרו יותר מדי משקעים. הקיפאון הוא החומר ממנו נוצרת הטראומה. ככל שהזמן עובר והזוג תקוע בסיפור התיאורטי, ככה גדלה המצוקה ויחד איתה האשמה, הדיכוי, הריצוי, התיסכול, הקושי, הפחד, וכמו גם הסיכוי שבן הזוג שמתקשה עם רעיון הפתיחה, יבחר ב-fight או ב-flight… צריך לזכור שכמעט תמיד הדמיון לגבי מה שעשוי לקרות, יהיה הרבה יותר גרוע ממה שבסופו של דבר תביא איתה המציאות, וככל שנותנים לו יותר זמן להתפתח ולגדול, ככה גדל הפער בין הדמיון למציאות, ונוצרת מפלצת קטנה שלא מפסיקה לכרסם.

אני חושבת שזה נכון לתת לבן הזוג זמן להתרגל לרעיון ולעכל אותו, נכון לעבד את הרעיון הזה ביחד, רצוי בליווי מקצועי, אבל גם חשוב ממש להיות עירניים בנוגע למשך הזמן הזה, לשים לב מתי הגיע הזמן להפסיק עם התיאוריה ולייצר מציאות ברורה - או שכן או שלא, ואם כן אז כן, אז לצאת לדרך. בליווי, באהבה, בתשומת לב, אבל לא בריצוי, ולא בדיכוי. עם המציאות הזו אפשר יהיה לעבוד וללמוד איך להתמודד. נדע מול מה אנחנו עומדים, נראה בבהירות גדולה יותר את השדים שבתוכנו, את הפחדים שעולים אל מול מה שקורה, נפסיק להיות תקועים בלופ האינסופי של התיאוריה ונקפוץ למים, נרגיש אותם ונלמד לשחות בהם.

בגילוי נאות אומר שאני מעולם לא הייתי בזוגיות סגורה שנפתחה תוך כדי, אני רק צופה בזה מן הצד כבר יותר משני עשורים. אז איך זה היה אצלכם? מה היה התהליך שעברתם מאז שעלה הרעיון ועד לפתיחה בפועל? מה הייתם משנים? מה עשיתם בול נכון עבורכם?