הפחד מאובדן העתיד

לחירות יש דרכים שונות להפציע אל חיינו, פרידה היא אחת מהן. לא מקובל לחשוב עליה כעל כזו, כעל זו שפורצת את הדרך אל החופש הפנימי, אל העצמי שנשחק, כבה, נדחק הצידה, אבל היא כזו, אחת הדרכים לחירות.

בואו נדבר על זה רגע:

מה זה הדבר הזה שמונע מאיתנו להיפרד גם כשכבר ברור שכלו כל הקיצים? שיש יותר רע מטוב, יותר מרוקן מאשר ממלא, יותר סגירות מפתיחות, יותר עצוב משמח, יותר כואב מ...כל דבר אחר בעצם…

והולכים לטיפול אישי, והולכים לטיפול זוגי, ועושים את כל המאמצים ומשתדלים את כל ההשתדלויות, ובכל זאת משהו שם לא מצליח להתרומם.

בקליניקה אני רואה את זה מדי פעם עם זוגות שעברו תהליך מעורר השראה, אמיץ, כן, גלוי, ובכל זאת הגיעו אל המקום הכואב הזה שבו כבר ברור שלהמשיך ביחד יהיה האופציה הפחות טובה (כן, למרות הכל).

כמובן שתהליכים כאלו מתרחשים גם בקשרים מונוגמיים וגם בקשרים פוליאמוריים או כל מה שבטווח. פרידה היא פרידה.

אני רואה את הפחד מהרִיק שייווצר, מההעדר, מהאינות. והרי יהיה רִיק כזה, גדול יותר או קטן יותר, כואב יותר או פחות, כזה שמביא עמו הקלה גדולה אבל גם, בכל זאת, איזה חלל ריק.

אני רואה גם את הפחד מהכישלון, את המשוואה האוטומטית הזו שפרידה משמעה כישלון. והרי אין זה כך, כי החוזה עליו הסכמנו מתישהו בעבר, בין אם אלו 30 שנים או 5, כבר לא תקף היום. דברים קרו, אנחנו השתננו, הצרכים והרצונות שלנו כבר לא אותם אלו שהיו אז, וכנראה שפשוט לא צמחנו באותו כיוון ונותר הפער הזה שלא ניתן לגישור, ומה שהיה נכון אז כבר לא נכון היום. זה לא כישלון אלא שינוי טבעי שקורה כחלק מהחיים שלנו, שהם כל כך דינמיים..

ואם אנחנו כבר שם, בזה שהחוזה של אז כבר לא מתאים למצב הקיים כיום, אנחנו בעצם מגיעים אל מה שאני חווה בקליניקה (וטוב, גם בחיי האישיים) כקושי הכי גדול - הפחד ממה שכבר לא יוכל להיות..

הרי ההתחלה היתה כל כך טובה ומבטיחה, בין אם היא נמשכה שנה אחת או עשר, והיה שם עתיד, והיו תוכניות משותפות, והיו תקוות. היה עתיד.

היה עתיד שהפרידה תאיין. והו כמה שזה כואב ועצוב ובלתי נתפס… וקשה להאמין שזה לא יוכל לקרות, שהדברים שחשבנו שנעשה יחד לא נעשה יחד, לא ניסע יחד לטיול ההוא שדיברנו עליו, לא נספר את הסיפור מפעם שפשוט עוד לא הספקנו להגיע אליו, כבר לא תדעי מה הסיפור של הטבעת המיוחדת הזו שהוא עונד, כבר לא תספיק לממש את החווייה ההיא שתכננתם להגשים ביחד, לא..

וואו, זה כאב מצמית, מספיק מצמית כדי לדחות את הקץ.

אז מה עושים? מתחילים מלקבל את המציאות כפי שהיא, לתת לה תוקף והכרה, להסכים להסתכל לה בעיניים באומץ לב ובכנות.

מפה אפשר להתחיל לנוע. התקיעות שהיתה תיפתח למרות שהעצב והכאב עדיין ינכחו.

התנועה הזו יכולה להתרחש לכל מיני כיוונים ובכל מיני אופנים, ובאופן מאד סובייקטיבי ואישי לכל אישה ואיש.

אחד הדברים שאני אוהבת לעשות עם אלו שאני מלווה בתהליך שכזה הוא להתחיל לדמיין איך יהיו החיים שאחרי, לדמיין אותם ממש לפרטים, לתחושות, לרגשות, ואפילו למעשים. להכניס אל התמונה הזו את כל מה שזמין לנו עכשיו - תקוות, רצונות, התרגשויות, כאבים, בילבולים, שמחות, חופש, בדידות. הכל. לאפשר לעצמנו לחוות את החווייה שאחרי, אפילו שהיא מדומיינת לגמרי, ולזכור שהיא בכל זאת מורכבת מחלקים שקיימים בנו עכשיו. אחרי שהסכמנו לעצמנו לחוות את החיים שאחרי, יהיה פחות קשה לנוע קדימה.

במקום בו יש תנועה, יש חיים.

ואני מוסיפה פה משפט שכתבה מישהי אנונימית במקום כלשהו - החיים הם לא פוטנציאל, הם מה שקורה עכשיו.

****

כל זה נכתב בעצם תחת ההשפעה של חג החירות מצד אחד וכל מה שקורה בארץ מצד שני. פחד מאובדן החירות שמתבטא היטב בהתרחשויות בארץ בחודשים האחרונים (או למעלה מיוֹבֵל, תלוי איך מסתכלים על זה). אז גם פרידות יכולות להיות יציאה לחירות, וברוב המקרים, כשהפרידה נעשית מתוך מקום יציב וחזק עם אמון פנימי, החירות הזו אכן מתממשת והתוצאות שלה מרגשות ונפלאות, גם כשכרוכים בה כאב ועצב.

גם וגם אנחנו. יש בנו גם מזה וגם מזה והם חיים בנו ביחד זה לצד זה.