הצלקות האהובות שעל לבי

באחת מקבוצות הפייסבוק עלה פוסט שנגע בדרך יפה ומרגשת בקשר האסוציאטיבי של לב שבור עם אמנות הקינצוגי היפנית, שפירושה תיקון מוזהב, או תיקון עם זהב. איחוי של שברים באמצעות זהב שהוא גם חומר יקר, גם יפה וגם כזה שעובר דרכו האור. מקסים :)

הפוסט היפה ההוא שלח אותי לחשוב על הלב שלי. ובכן, הלב שלי מצולק היטב ואני גאה בכל צלקת וצלקת שיש עליו. עם או בלי עורקי זהב, לא הייתי משנה כלום.

בחודש האחרון הייתי במצב שכזה שבו ידעתי שמתרקמת אהבה שאני כמעט עומדת על סיפה, כבר יכולה להריח אותה, כמעט לגעת בה, אבל לא מסכימה לעשות את הצעד הנחוץ כדי לממש אותה. היה ברור שהיא בוודאות תחווה טלטלה עמוקה ומתמשכת תוך זמן קצר. לא היה פה סימן שאלה כי אם כרוניקה ידועה מראש של לב עצוב. לכל הפחות רק עצוב..

ואז, לפני כשבוע בזמן הטיול הלילי שלי עם ריי הכלב, חשבתי על כך שאני תמיד חולקת חיים עם חתול/ים וכלב/ים, ותמיד יש להם את הנטייה המכאיבה למהדרין של למות לפני ולשבור את לבי שוב ושוב, אובדן נוראי בכל פעם ופעם. אז? אז אני תמיד לוקחת זמן החלמה ככל שנדרש ללב שלי, וכשהלב כבר מאפשר, מאמצת לי חתול ו/או כלב חדשים, כי האהבה כל כך יותר שווה, ממלאת, מזינה, משמחת, מעניינת, מכך שבסוף תהיה פרידה כואבת וידועה מראש.

מכאן ועד האסימון המצלצל שנפל לי בבטן, הדרך היתה קצרצרה ואמרתי כן. כן כן כן. כי לוותר על אהבה טובה עם גבר מהמם כשיש חיבור נדיר כי אולי יגמר, אולי אֶפָּגֵעַ, אולי אֶפְגַּע, אולי ואולי ואולי? ותכלס שום דבר מאלה לא ידוע מראש? לא לא לא.

אני מרגישה שאני נמצאת במקום של חיבור טוב, טוב מאד, אז אני אול-אין בלי למצמץ. אולי אחר כך יכאב, אולי הלב שלי יתהדר בעוד צלקת יפה בה יזכה בכבוד, אולי הוא יפרח וישגשג בתוך כל היופי הזה, מי יודעת? אבל עכשיו הוא עכשיו, והמתיקות הזו - למה לוותר עליה בגלל משהו שאולי יקרה מתישהו?

מה שלום עורקי הזהב של הלב שלכן?

אתם מסכימים ל-כן, או שומרים על עצמכם עם ה-לא?

מתלבטים אם לשתות מיץ אומץ ולהגיד כן או לשמור על הלב כדי שלא ייסדק שוב? בואו נדבר על זה