חוסר סימטריה ותיונים

הפלא הזה קידם את פני הבוקר במרפסת. ככה הוא באמת, בלי פילטרים, פשוט יפה להפליא. בערך בגודל של כף ידי. מהרגע שבו יש ניצן ועד לפריחה לוקחים כמה שבועות, ואז הוא חי יומיים ומתחיל לנבול.

כמה הרבה אנרגיה משקיע הצמח הזה כדי להפריח פרחים.

ספציפית האחד הזה עשה את תהליך הפתיחה שלו צמוד לענף ולכן יש לו צד אחד מעוך לגמרי, כזה שכבר לא יפתח את עלי הכותרת שלו אל השמש. זה לא הופך אותו לפחות יפה. יש משהו מאד מיוחד בפיתולים שנוצרו ובחוסר הסימטריה שלו. היא מייצרת יופי אחר, שונה, לגמרי לא מיינסטרימי במונחי פרחים.

כמה הרבה אנרגיה משקיעים אנחנו ביצירה של פרחים בחיינו.

ביצירה של קשרים טובים כאלה, ממלאים, יפים, זוהרים בחושך. רק שאם אפשר שלא ינבלו כל כך מהר. תודה.

כל מי שחי באורח חיים פתוח, בין אם רק החל לשכשך את ליבו בים הפתוח הזה, ובין אם כבר שוחה זמן רב בעמוקים, מכיר את התקופות האלו של חוסר סימטריה. הרבה אנשים גם חווים שם קושי משמעותי, כמהים אל הסימטריה הזו שלכאורה תעשה את הכל קל יותר, נושם יותר.

ואני מציעה ש-רגע, שניה, בואו נעצור לרגע ונתבונן בחוסר הסימטריה הזה שנוצר (כי הוא בעצם קיים תמיד, במידות ובצורות משתנות, עם רקע אחר). פשוט לעצור ולהתבונן ולהרגיש הכל, ולקבל את כל קשת הרגשות שעולה בנו.

קבלה מוחלטת נטולת שיפוט.

יש שם יופי, יש שם זמן שאם נסכים לשהות בו נוכל לראות את כל הפיתולים שבפנים, את האור שעובר דרך נימי הנפש והגוף, את הצבעים העזים שפורצים ככה אל חיינו.

בכלל להסכים לשהות בתוך מצבים זה רעיון לא רע בכלל. אני קוראת לזה "להיות תיון". כן, תיון, כזה שטובלים במים חמים והוא עושה מהם תה. אז להסכים לטבול ולשהות במים החמים, שלפעמים מרגישים חמים מדי, ולראות את הסילסולים היפים שנובעים מאיתנו ומתפתלים אל תוך המים שסביבנו, צובעים אותם לאט ויפה, באופן לגמרי לא סימטרי, עד שהמים הופכים לתה ריחני.

נוצרה טרנספורמציה.

לכדי איזה פלא אנחנו מסוגלים לפרוח רק כי הסכמנו לשהות שם, גם אם היה לא נעים בכלל בהתחלה (ולפעמים ההתחלה הזו ארוכה, אני יודעת), גם אם חלק מאיתנו פורח צמוד לאיזה ענף ויוצא קצת מעוך, גם אם לא כל עלי הכותרת פרושים לראווה, גם אם עולים פחד, עצב, קנאה - להסכים להיות איתם, לתת להם תוקף והכרה וגם מקום לידכם על הספה. הם חברים טובים שלכם, השומרים שלכם שזיהו שיש מצוקה ובאו לעזור. חמודים 🙂

אז זה לגמרי בסדר לתת להם את הזמן שלהם מצד אחד, אבל פחות מומלץ לאחוז בהם. פעם הם היו נחוצים להישרדות שלנו בעולם, היום כבר לא, לא ממש, לא באמת.

להיפרד מהם לשלום זה גם בסדר.

ככה נהיה תה, ככה נהיה פרח.

האם יש מצבים בהם את מסכימים להיות תיונים?

לפרוח בתוך חוסר הסימטריה?

לראות את היופי שבו? ואת ההזדמנויות?