להיות הכי

אני חושבת שיש לנו איזה צורך קמאי להיות "הכי" בכל מיני דברים. בין אם זה בעבודה, בריצה, בהורות וגם כמובן בזוגיות, ואולי בזוגיות פתוחה אפילו עוד יותר.

לפני כך וכך שנים נולד לו קשר זוגי, רומנטי, מיני, מקסים. בעוד הקשר טרי, בעיצומה של ההתרגשות, הפרפרים, הנצנצים, המבט המצועף בעינים והחיוך המטופש שמרוח על הפנים ולא יכול לרדת, הוא נאלץ לנסוע לאיזשהו חו" למשך חודשיים. חודשיים בהם לא יכולנו להיות ביחד. הלב נקרע והזום עבד שעות נוספות וראה הרבה דמעות ומילות אהבה וגעגועים משני קצותיו. קרה המקרה ואהובי פגש אישה נוספת ממש באותו שבוע בו פגש אותי ובחר להתחיל בשני קשרים במקביל. לא אגיד שזה לא כיווץ לי את הלב מדי פעם, אבל בסך הכל ההתנהלות היתה טובה, היתה לי תקשורת גם עם אותה אישה (שהכרתי עוד מקודם. צירוף מקרים שכזה) וגם עם רעייתו של האהוב. בסך הכל החיים התנהלו די על מי מנוחות. מלבד החו"ל הזה שתפס את כולנו במפתיע.

ואז התחלנו להריח את סופם של החודשיים, התחלנו להתרגש ולדבר על המפגש אחרי כל כך הרבה זמן, ובמקביל שדון קטן ומעצבן התחיל לצמוח בתוכי, כשהוא שב ושואל "את מי מאיתנו הוא יפגוש קודם, כשיחזור ארצה?", כשהפירוש שנתתי לזה היה בעצם "את מי מאיתנו הוא אוהב יותר, מי מאיתנו היא הכי עבורו?"... כשבסופו של דבר ההחלטה היתה יכולה להיות על סמך לוגיסטיקה וזהו, בלי פירושים רגשיים כלשהם, אבל גם אם ידעתי את זה באותו זמן, עדיין נאחזתי אחוז היטב בפירוש ש(שימו לב)הוכיח לי את הנחת היסוד שקיימת בי, שאני לא מספיק חשובה, משמעותית ומעניינת. גם בזמן אמת יכולתי לראות שהשדון הזה מדבר בעצם איזה קול עתיק שקיים בי, שחייב להיות הכי ושלא באמת קשור אל המצב הנוכחי. בעצם רק נלחץ כפתור קמאי שנולד בי אי שם בהיסטוריה המאד רחוקה שלי, אבל לא יכולתי שלא להקשיב לו בכל מאודי. הילדה הקטנה והפגועה שפעם הייתי חזרה בעוצמה וניהלה את ההצגה הפנימית שהתחוללה בי, ולאישה השקולה, הבוגרת, המנוסה והיודעת שאני, לא היה שום סיכוי לקחת את העניינים לידיים.

זה היה סיפור אמיתי שממחיש את הצורך שלי להיות הכי במצבים מסויימים. יש עוד מקומות שבהם יש לי צורך שכזה להיות הכי, בעוד שבמצבים אחרים אין לי שום צורך שכזה, זה אפילו לא מתחיל להעיר את אותו שדון עקשן שבכלל לא טורח אפילו להרים איזו גבה עצלה.

כל מיני "להיות הכי" לוחצים על כל מיני כפתורים מאד שונים אצל אנשים שונים, ומאד קשה לנו בזמן אמת לראות ולהאמין שהשדון הזה בעצם בכלל לא קשור למה שקורה עכשיו, אלא קצת תקוע במה שהיינו פעם, פעוטות ללא כלים להבנה ולהתמודדות עם פגיעה שבאמת קרתה. והשדון הזה ממשיך לתת פירוש מאד מסויים של התרחשויות בהווה, כדי להוכיח לנו שוב ושוב שבאמת כאלה אנחנו ולכן קורה לנו מה שקורה, והעולם כמנהגו נוהג, ידוע, צפוי ולכן גם בטוח. כן, למרות הכאב.

מה שלמדתי עם השנים והניסיון הוא שבעצם, הצורך הוא להיות הכי הוא קודם כל בעיני עצמנו. כי כשנהיה הכי בעיני עצמנו לא באמת נזדקק לאישורים על כך מבחוץ. נוכל להיות מחוברים אל האישור הפנימי הפשוט והבסיסי שכן קיים בנו, גם עם התכסה בשכבות של חוסר ראויות, פחד, תחושת קטנות וכו'. אפשר, לאט ובעדינות להסיר את השכבות האלה ולגלות את האוצר שקיים בפנים, שלא תלוי באף אחד אחר כדי להרגיש טוב עם עצמו.

איפה חשוב לכם להיות הכי? מתי ממש כואב לכם כשאתם לא?

(אגב, בסוף יצא שאני והוא נפגשנו קודם בגלל לוגיסטיקה של לו"ז, פשוט ככה, ועדיין לא יכולתי שלא לחוש בתוכי ניצחון קטן…)

קצת הסתבכם עם זה? בואו לפה או לפה