להסכים להיות באי וודאות

הבוקר קפץ לי בזכרונות של פייסבוק משהו שכתבתי לפני כמה שנים. נהניתי לקרוא אותו, לראות דברים שהשתנו ודברים שנותרו, וגם ללמוד (שוב) שלפעמים הכי טוב לשבת על הטוסיק ופשוט לתת לזמן לעשות קצת את העבודה בשבילי, בלי לדחוף ובלי ללחוץ. פשוט להיות.

הנה מה שכתבתי אז:

בערך מחודש מרץ הקודם ועד לחודש אפריל האחרון, שנה וטיפה, הייתי במערכת יחסים נוספת עם איש שמאד אהבתי. זה היה קשר עמוק וטוב מהרבה בחינות - מינית, רגשית, אינטלקטואלית. היו לנו תחומי עניין משותפים וגם לא משותפים, למדנו הרבה זה מזה ובאופן כללי היה לנו ממש כיף יחד. הקשר ההוא הסתיים בגלל נסיבות שהיו חיצוניות לקשר, לא כי משהו בינינו לא עבד, וזה היה עצוב וכואב (כתבתי על הפרידה הזו אז, כשהתרחשה).

כך קרה שבחצי השנה האחרונה לא היה לי קשר משמעותי נוסף, הייתי בסוג של תקופת החלמה ואיסוף מחדש, אבל עם הזמן כן נולד בי רצון לעולם פרטי משלי, מערכת יחסים נוספת שתהיה חברית, רגשית ומינית. לא דחוף לי, אבל בא לי...

במהלך השבוע האחרון, די בהפתעה, נוצר קשר עם מישהו שבפגישה האחת שהיתה לנו, היה לי נעים ורציתי עוד (פה נכנס לתמונה עניין טריותם של הדברים, אז אם אתה במקרה קורא את הפוסט הזה, זה לא אתה, זו אני.. ).

הבאג בתוכנה היה שהיתה לי בראש תבנית ברורה של איך הדברים אמורים להתרחש, איזו מערכת יחסים אני רוצה וכו', וכל זאת על סמך הניסיון הטוב שהיה לי עם האיש ההוא. על כל זה התלבש גם הדפוס שלי של לייצר וודאות במקומות חסרי וודאות. לא אוהבת להיות במצבים עמומים, קשה לי בהם אז אני עושה שמיניות באויר כדי להמנע מהם ויוצרת לא מעט נזקים בדרך . הרי פגישה אחת היא כל כך ראשונית, כל כך מלאה בלא נודע, וזה יכול להיות כזה מקסים ומרגש, ואני רוצה לתת לדברים להתפתח (או לגווע) בקצב שלהם, אני רוצה להלך בהקשבה, בעדינות, ברכות, עם כל החששות ועם כל הפרפרים שיש בדרך..

אחת התמות החוזרות בקליניקה שלי היא 'איך הדברים אמורים להיות'. יש לנו רצון מסויים, או צורך שאינו מקבל מענה, ואנחנו בדרך כלל נראה רק דרך אחת או מקסימום שתיים, כדי למלא את הצורך הזה. אבל האמת היא שיש המון דרכים כאלו, רק שהן נסתרות מעינינו, בעיקר כי אנחנו רגילים לחשוב באופן מסויים, וכי יש לנו ניסיון חיים מסויים וקולות חיצוניים ופנימיים כאלו ואחרים, שמתוכם אנחנו מתווים את הדרך. אז יש עוד דרכים ואפשר למצוא אותן, רק להסכים לצאת מהפינה שלנו, לזוז ממנה קצת הצידה, כי משם הנוף נראה אחרת ודרכים חדשות מתגלות ונפתחות בפנינו.

אין לי מושג אם תהיה עוד פגישה עם האיש הזה, ואם כן תהיה כזו, אני לא יודעת לאן היא תוביל, אבל אני כן יודעת שכל דרך עם איש חדש תהיה דרך ייחודית לנו, וכל קשר שייווצר לי בעתיד יהיה קשר ייחודי עם תוכן ייחודי, ושלא באמת אפשר לשחזר דברים, ושאיזה כיף שאי אפשר, כי ככה מגלים עולמות חדשים והרי זה מה שרציתי, עולם חדש..

אני ממש שמחה שהיתה לי הזדמנות שכזו לעמוד פנים מול פנים עם הדפוס העתיק הזה שלי, לזהות אותו תוך יממה ולבטא אותו החוצה אחרי יממה נוספת. עוד סיבוב על אותו דפוס ישן, אבל אני כבר אחרת. אז אני מסכימה להיות עכשיו באי וודאות, לפחות לקצת..