לזוז מהמשבצת המוכרת

את האיור הזה של המאייר יובל רוביצ'ק ראיתי בדף הפייסבוק המומלץ מאד של ורדית חרצית. הוא ישר עורר בי מחשבה על מה קורה כשאחד מבני הזוג זז מהמשבצת הקבועה שיש לו בקשר.

כשאנחנו בתוך מערכת יחסים זוגית, יש לנו תפקידים מסויימים שנוצרו במהלך הזמן, לרוב באופן לא מדובר וגם לא תמיד מודע. לפעמים אלו תפקידים שאנחנו מיקמנו את עצמנו בהם ולפעמים תפקידים שנתנו לנו בני הזוג שלנו ולקחנו על עצמנו, ולתפקידים האלו יש נטייה להתקבע וללוות את הקשר כפי שהם. עם חלקם טוב לנו ועם חלקם פחות.

למשל - תפקיד היוזמת בקשר, זו שתמיד יוזמת את היציאות המשותפות, את הטיולים עם הילדים, את הזמן הזוגי וכן הלאה. זה תפקיד שיכול להיות מאד כייפי עבור חלק מהאנשים ומאד מתיש ומתסכל עבור אחרים. למשל - התפקיד של זו שיודעת מה קורה בחשבון הבנק ואמונה על כל החשבונות והפיננסים של המשפחה וכו'. יש כמובן עוד המון דוגמאות דומות שאני בטוחה שתוכלו לשים לב אליהן בתוך החיים האישיים שלכן ושלכם.

ואז קורה שאחד מבני הזוג מרגיש לא נוח בתוך המשבצת שלו ומתחיל לזוז, לשנות את הצורה, את הגבולות, את הגוון, את הגמישות. למשל אישה שזוקפת את עמוד השידרה שלה אחרי שנים של נסיונות הסתגלות והתאמה, או גבר שמגלה ופורש את הכנפיים שלו אחרי שנים של כנפיים מכונסות… וזה עושה שינוי ויוצר טלטלה, קטנה או גדולה, באדם עצמו ובקשר הזוגי.

וככה אחת זזה והשני נאחז בה ובמקום המוכר והידוע, נאחז באישה שהכיר עד כה שמשתנה לו פתאום מול העיניים. לאאאאאא…. רוצה את המקום המוכר והבטוח גם אם הוא כבר לא כזה נוח…

אגב, זה לגמרי יכול לקרות לנו גם בתוך מערכת היחסים שיש לנו עם עצמנו כשאחד מהחלקים הרבים שבנו מבקש שינוי, או כשנהיה לנו ברור שיש חלק בנו שהיה מאד דומיננטי ופעיל עד כה, ועכשיו אנחנו רואות שהוא מעכב, מצמצם. הפרידה מהחלק הזה יכולה לעורר בחלקים אחרים שבנו תגובה דומה לזו שבתמונה - לא… הפרידה הזו כואבת. כואבת אבל נחוצה. ונוצר קונפליקט פנימי שיכול להיות מאד מלמד ומקדם, ויחד עם זאת גם כואב ומפחיד.

שלא לדבר על מערכות יחסים אמונוגמיות...

ואיזה כיף זה לעשות את השינויים האלו, להסכים להשתנות ולשנות גם אם אנחנו לא בדיוק יודעים לאן פנינו מועדות.

מה הוא מעורר בכם, הציור הזה?