עולם נסתר בתוך העולם הזוגי, או don't ask don't tell

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בחיים האמונוגמיים, הוא הלמידה שיש אינספור מודלים לזוגיות, אינספור מודלים לקיום הפוליקולה (שרשרת אנשים שמחוברים זה לזה באמצעות קשרים רומנטיים-מיניים. זו ההגדרה שלי, מניחה שיש עוד כמה הגדרות למושג הזה).

אחת מהדרכים הקיימות מכונה במקומותינו don't ask, don't tell, כלומר - הכל פתוח ומוסכם, אני רק לא רוצה לדעת מה קורה אצלך ולא רוצה לשתף במה שקורה אצלי. שני עולמות מובחנים, מוגדרים וסוג של ממודרים מהזוגיות הראשית, המרכזית.

ברור שהמודל הזה, עבור חלק מהזוגות שחיים פוליאמוריה, מקל על ההתמודדות עם המצב. ככה לא צריך לעמוד באופן ישיר אל מול קיום של קשר זוגי ו/או רומנטי של בן או בת הזוג, שזה משהו שחונכנו היטב שלא אמור להתקיים בעולמנו...

ובואו, זה באמת עניין מאתגר לשנות תפיסת עולם כל כך מושרשת ולאפשר לעצמנו חופש שכזה, ועל הדרך לגלות שחופש יכול להיות עניין מורכב למדי, זה לא סתם פשוט לפרוש כנפיים ולעוף…

בקליניקה אני פוגשת כל כך הרבה בני ובנות זוג שלמרות השיחות הרבות וההסכמות בלב שלם שאליהן הגיעו, עדיין מרגישים בוגדים, עדיין מרגישים שהם עושים משהו סליזי כשהם נמצאים עם אחרים. זה כל כך מושרש בנו..

וכך גם קיימת השאלה (שלרוב היא בכלל סמויה) של "מה זה אומר עלי שאני מסכימ/ה שלבת/בן זוג שלי יהיה עוד קשר מיני/רומנטי?". האם אני לא מספיקה עבורו? האם אני מאהב לא כל כך טוב עבורה? אם יש רצון לעוד, מה זה אומר על הזוגיות שלי? עלי?

ויחד עם כל אלה, עדיין קיים הרצון העז לחופש, להגשמה של המיניות שלי עם עוד אנשים, לאפשרות לראות את עצמי מבעד לעיניים חדשות, לביטוי חלקים אחרים שלי בתוך קשר חדש. יש את הגעגוע לרטט שיש בנשיקה ראשונה, במגע חדש ואחר, בפינג-פונג מנטלי נוסף, וכל זה בלי שנאלץ לוותר על הקשר הבאמת טוב שיש לנו בבית וגם בלי באמת לבגוד…

אז כאמור, אחת הדרכים להתמודד עם כל הדבר הזה היא ה-don't ask, don't tell. האמירה שיש בינינו הסכמה לחיים אמונוגמיים, ואפילו פוליאמוריים, אבל כל אחד מאיתנו חי את החלק הזה של חייו בלי לשתף את האחר.

מצד אחד מתים לשתף את האהוב שבבית בדבר הנפלא שקורה לנו בחוץ, מצד שני חוששים לפגוע, מצד שלישי רוצים לשמר עולם פרטי משלנו, מצד רביעי מכבדים את הקושי של השני לשמוע ולדעת…

ובינתיים… מה קורה לקשר זוגי המקנן, הראשי, המרכזי?

עולם נסתר בתוך עולם זוגי.

אני יכולה להבין את הסיבות להחלטה כזו, אבל לא יכולה שלא לתהות אם לא זה דוקא מה שירחיק בין בני הזוג. כלומר, תמיד יש לנו עולם משלנו, פרטי. לפעמים גדול יותר ולפעמים קטן יותר, אבל כמעט תמיד הוא קיים, בכל זוגיות. אבל כאלה עולמות משמעותיים, שאנחנו משקיעים בהם כל כך הרבה זמן, התרגשות, פרפרים בבטן, תשומת לב, אם אנחנו לא חולקים אותם בינינו, האם זה לא מייצר מרחק מובנה בינינו? האם זה באמת מה שנכון לעשות כדי לשמר זוגיות טובה?