תודה שאתה אומר לי מי אני...

אתמול התכתבתי עם גבר שלא מכיר אותי ואני לא אותו. שאל אותי קצת על פוליאמוריה, התעקש שיש השקה לפוליגמיה (לא!), וכששיתפתי אותו שאני רוצה קשר עם מישהו שיהיה נוכח בחיי ואני בשלו, הוא הודיע לי באופן חד משמעי ככה (שגיאות במקור):

"מיה, את לא פולי אמורית, את כנראה אשה נורמטיבית שמחפשת בן זוג לחיים , שיתן לך ביטחון רגשי ,שיעטוף אותך, שתהי שלו והוא שלך , לא חלקי חלקים , אלא שלם! תאוריה לחות ומעשה לחוד" ואחרי שהודיתי לו על כך שהוא אומר לי מי ומה אני, הוסיף עוד פנינה: "זה מה שאת מקרינה, וזו האינטואיציה העמוקה שלי"

כפרה עליו.

קודם לכן אף הציע לי להצטרף להרמון שלו - "עכשיו אם תרצי יכולה להצטרף, ברור לך שיש לי בנות זוג נוספות", ועל כך אומר - תודה רבה באמת שאתה מסכים לי לבוא בשעריך…

אז אני יכולה לכתוב פה על הסגברה, רק שאני חושבת שהתנהלות כזו לא שמורה לגברים בלבד. אז אכתוב על יהירות, ועל הנחת הנחות, הביטחון שבידיעת האמת האחת והיחידה על הזולת, והנחרצות לגבי מי הוא האדם שמולך מבלי באמת לדעת ובלי באמת להקשיב למה שיש לאותו אדם לומר על עצמו.

זו היתה חוויה לא נעימה אבל בעיקר משעשעת. בעת ובעונה אחת גם הרמתי גבות וגם פרצתי בצחוק.

אבל ברצינות, לפני כמה ימים היתה לי שיחה עם איש אחד חכם ואהוב שעבר כמה גילגולים בחיים. הוא סיפר לי על עד כמה היה לאנשים זרים קל לשפוט אותו ולהחזיק בדעה נחרצת לגבי מי שהוא ואפילו לגבי העבר שלו, מבלי לדעת עליו כלום ושום דבר, רק על פי מלבושיו בזמנים שונים. גם היום.

כולנו מכלילים, ככה עובד המוח שלנו כדי שיוכל להכיל את כמות המידע העצומה שנקלטת בו בכל רגע נתון. זה בסדר. אבל ממש נחוץ להסתכל גם מעבר, להתבונן באדם עצמו, להקשיב לו לעומק, ולא להניח הנחות ולשער השערות.

לא להניח הנחות ולשער השערות.

שוב?

לא להניח הנחות ולשער השערות.

זה אקט פוגעני כלפי האחר, לא רואה, לא קשוב, ועל הדרך גם מי שממול עשוי להפסיד אחלה בנאדם רק כי הניח לגביו כל מיני דברים שגויים סתם כי רגילים, מכלילים, לא באמת רואים ומקשיבים.

הקשיבו באמת, התבוננו אל מעבר למעטה החיצוני, הישארו עם לב פתוח וראש סקרן.

החיים ככה יותר נעימים, לכולנו.