קשר בין שני קצוות

הקשרים שאותם הכי קשה לסיים הם הקשרים האלה שנעים בין שני הקצוות של נפלא ממש ורע ממש.

מצד אחד יש את כל הטוב שהקשר הזה מביא אל החיים שלנו, את הצמיחה וההעמקה שאנחנו חווים בהם, את האהבה שאנו מוצפים ועטופים בה, החום, המיניות, התקשורת. כל אלו מגיעים אל מקום חסר תקדים של טוב בחיים שלנו.

מנגד יש את התהומות. את הרע לתפארה. זה יכול להתבטא בריבים איומים שמביאים את שנינו או את אחד מאיתנו ממש למקומות אלימים, גם אם לא במילים או במעשים, האלימות בתוכינו גואה באופן בו לא הכרנו את עצמנו קודם לכן. זה יכול להתבטא בריצוי קיצוני שהולך ומחמיר עם הזמן, בהתכווצות וצימצום עד כדי מחיקת האני אל מול בן הזוג, בדרך כלל מתוך מקום של אשמה כזו או אחרת ששני הצדדים מטפחים. ויש עוד מגוון דרכים בהן הרע הזה יכול להתבטא.

בשבוע שעבר כתבתי על פרידה, על הפחד מאובדן העתיד. בקשרים האלו שקיצוניים לשני הקצוות, עוד יותר קשה לוותר על העתיד, כי הטוב הוא עד כדי כך טוב, ההבטחה שגלומה בו היא עצומה. הבטחה להתפתחות גדולה, לשותפות עמוקה, לכיף אדיר ביחד ולעוד המון דברים טובים, ועל ההבטחה הזו מאד קשה לוותר, עד כדי כך שאנחנו כאילו מוחקים את הרע מדי שגם הוא קיים שם ורק כשהוא מתעורר שוב אנחנו זוכרים לתת גם לו מקום ומשקל.

זה מצב מאד מאד מתעתע.

מתעתע מספיק כדי שנצטרך אומץ רב על מנת להתבונן למצב בעיניים ולהגיד שדי, מספיק. אני לא אוהבת את האני הזו שמתגלה שם, אני לא אוהבת את עצמי בתוך הקשר הזה בחלק גדול מדי מהזמן. אני מספיק לא אוהבת את עצמי שם כדי שאוכל לקום וללכת, כדי שאסכים לוותר על העתיד.

אז איך יודעים שדי? שניסינו מספיק, שסבלנו מספיק, שעוד רגע כבר נאבד את מי שאנחנו בתוך הקשר הזה?

למרות השנים הרבות בהן ליוויתי, ועודני מלווה, מאות תהליכים זוגיים, עדיין לא מצאתי תשובה ברורה לשאלה הזו. המצב הזה יכול לתעתע גם במטפלים הזוגיים לעיתים, גם אנחנו רואים את הטוב ומתקשים להאמין שהוא לא יכול לגבור על הרע, למתן אותו, להעלים אותו אפילו. אבל מגיעה הנקודה הזו בה נהיה ברור שזה כבר לא יקרה, שהדינמיקה המסויימת בין שני האנשים המסויימים האלו פשוט לא יכולה לרוקן מתוכה את הקושי הקיצוני הזה, ושכדאי לסיים את הקשר לטובת שני הצדדים (או יותר אם למשל יש ילדים בתמונה).

אחת השאלות שמנחות אותי גם בקליניקה וגם בחיי האישיים היא "מה בידי לשנות?", כלומר - להחזיר לעצמי את הכוח לשנות את חיי. לא עוד "אילו רק הוא היה עושה את השינוי הזה והזה הכל היה מסתדר" או סוגים אחרים, מעודנים יותר או פחות, של האשמה (או אשמה), אלא לקיחת אחריות על הצד שלי של הדינמיקה, על איפה אני תורמת לה ואיפה אני יכולה לעשות ולהביא שינוי.

לעיתים אני רואה אצלי בקליניקה את הזמן הזה בו כל אחד עשה באמת כמיטב יכולתו ומרגיש שאין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי לשנות את הדינמיקה הזו. התשובה ל"מה בידי לשנות?" היא "שום דבר"...

מהיותי אשת טיפול אני מאד ממליצה ללכת לתהליך זוגי, או אפילו פרטני, כשמזהים שמגיעים אל הקצוות האישיים, אל המקומות בהם אנחנו לא אוהבים את עצמינו, מתביישים בהתנהגות שלנו בין אם זו התנהגות אלימה ובין אם זו התנהגות מצמצמת עד כדי דיכוי שלי או של בן הזוג. יש כאן משהו שדורש התבוננות כנה ואמיצה שלא פשוט לעשות לבד וכדאי לקבל בו תמיכה ראויה.

* * * * *

בתמונה: כלב ים